שאלה: יש למילים כוח?
בקצרה כן – במיוחד המילים שאנחנו משתמשות בהן בשיחה הפנימית שלנו.
אנחנו כל הזמן מדברים עם עצמנו בראש, זה המצב הטבעי של כולנו. כל הזמן אנחנו באמצע איזו שיחה פנימית. העניין הוא שהשיחה הפנימית הזאת קובעת מה יהיה ה"רגש" באותו רגע, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא מגדירה את "מצב הרוח" באופן כללי יותר, ולבסוף אם אנחנו מתאמנים עליה מספיק טוב, היא כבר קובעת את ה"מזג" שלנו, ולבסוף הופכת להיות ה"אופי".
ככה זה עובד – רגש מתעורר באופן רגעי, כתגובה למשהו נקודתי. ככל שהרגש הזה משתלט עליך יותר הוא הופך להיות מצב הרוח שלך, הוא כבר משפיע על התחושות שלך גם ביחס לאירועים אחרים שלא קשורים לאותו אירוע נקודתי. מצב רוח הוא משהו המשכי יותר. לפעמים, כאשר את שקועה באותו מצב רוח לאורך יותר זמן, את כבר מתחילה להגדיר אותו כמזג שלך, וכתכונת אופי.
נניח נלחצת בתור ילדה מאיזה מבחן שהיית צריכה ללמוד אליו, הרגשת לחוצה, מוטרדת חוששת, חששת לאכזב את ההורים ואז את שומעת את הקולות הפנימיים : "אין לי סיכוי" "אני ממילא לא אצליח" "מתמטיקה זה לא בשבילי"… עשית את המבחן רבע מרוכזת, קיבלת ציון נמוך, עכשיו את צריכה ללכת לדבר על זה עם ההורים, ועוד מעט גם יגיע תור התעודות. המון המון רגשות לא נעימים סביב כל האירועים האלה; עוד לא היה לך מספיק זמן להתאושש וכבר מגיע עוד מבחן, וכל ההוויה הזאת משחזרת את עצמה שוב.
הרגש הופך כבר להיות סוג של מצב רוח, בכל התקופה של המבחנים את מרגישה מועקה, לחץ בבטן, לא מצליחה לישון טוב, קשה לך להתרכז, בוכה בקלות או להיפך מתעצבנת ומתמרדת. … קשה לך לאסוף את עצמך ללמוד.. גם כשאת כבר אוספת את עצמך מרוב לחץ יש לך בלאק אאוט ברגע שאת מתיישבת מול הטופס, שכחת את כל החומר.
זהו את בדרך הישירה שמצב הרוח יהפוך להיות מגדיר האופי שלך : כל הזמן הקול הזה בראש שאומר אני "טיפשה", או "טיפוס לחוץ", או "עצלנית" או "דחיינית".
תקופת המבחנים מזמן עברה, ועדיין היום, 15 – 20 שנה אחרי, קשה לך למלא טפסים בכל מיני מקומות, ואת אפילו לא יודעת למה, הגוף זוכר את החוויה המלחיצה, המון דברים מחזירים אותך תחושתית לאותו מבחן. קשה לך להתחייב למשימות, קשה לך להחליט על לימודים או להתחייב לעבודה מאתגרת.
השיחה הפנימית שלך הופכת להיות את.
עכשיו בואי ננסה רגע לשחק משחק. נשנה, רק לצורך המשחק, את השיחה הפנימית שהייתה לאותה ילדה שלמדה למבחן.
מה היא הייתה יכולה להגיד לעצמה במקום "אין לי סיכוי" "אני ממילא לא אצליח". לפעמים קשה לחשוב על אפשרויות כשאנחנו מנסים לחשוב על משהו אחר לגבי עצמנו, מה שיכול לעזור במקרה כזה, זה לדמיין מה היית אומרת לחברה טובה, שאת ממש אוהבת, שהייתה באה אליך אז, עם אותן תחושות. או מה היית אומרת לבת שלך, לו זו הייתה היא שם במקומך.
נניח היית אומרת: "זה נורמלי שלא תצליחי לזכור את החומר כשאת בלחץ, זה לא אומר עליך שום דבר" "אם לא תדעי את התשובות זה בסך הכול סימן בשבילך ללמוד את החומר שוב כשאת רגועה." "הציון הזה לא אומר עליך שום דבר". "זה קורה לכולם".
איך לדעתך היא היתה מרגישה אותה ילדה קטנה אז? איך זה היה משפיע לדעתך על המשך החיים שלה? שלך?
לעשות שיחה כזאת עם הילדה הקטנה שבתוכנו מאוד עוזר, כי אותה ילדה קטנה היא עדיין את, אמנם הגוף שלך השתנה אבל אותה ילדה היא שמנהלת את הזיכרונות התחושתיים שלך, היא שמנהלת את הרגש שלך כיום.
עכשיו עצרי רגע להקשיב מה את אומר לעצמך היום במצבים שהם אתגר ומאמץ בשבילך. לו אני כחברה טובה שלך היום הייתי אומרת לך את הדברים שאת אומרת לעצמך, היית עדיין ממשיכה להיות חברה שלי? – נדמה לי שלא. תקשיבי למילים שלך לעצמך, המילים שלך מייצרות את המציאות הרגשית שלך, והמציאות הרגשית שלך מייצרת את הפעולות, התגובות, מערכות היחסים שלך… הכל. והכל בסופו של דבר נמצא ממש על קצה הלשון.
אם את רוצה תמיכה בזיהוי השיחה הפנימית שלך, אשמח ללוות אותך בדרך. אפשר לבד, זה יותר קל יחד.
שלך, יעל
