המסע שלי: מ"אין לי ברירה" ל"אני בוחרת"
בגיל 30, הייתי עורכת דין מוערכת, נשואה ואמא לשלושה ילדים קטנים.
מבחוץ הכול נראה בדיוק לפי התוכנית, אבל בפנים הרגשתי שאני פועלת "על אוטומט".
עד לאימהות ידעתי שאני יודעת מה צריך ומה נכון, ופתאום כשהפכתי לאמא שמתי לב שיש יותר ויותר מצבים שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד…
דמיינתי בית חם ושמח עם משפחה רגועה שכיף לה, וכיף לי בתוכה. וזה ממש לא היה המצב.
הרגשתי מתוסכלת, חסרת אונים ו"לא בסדר", פחדתי שאני הורסת לילדים את החיים. במיוחד עם הבת הבכורה שלי – הקושי בתקשורת איתה היה נקודת השבר.

מעורכת דין שידעה להסביר אבל לא הייתה מרוצה מהאופן שבו היא ניהלה את עצמה, למאמנת רגשית שעוזרת לנשים להבין את עצמן ולבחור את החיים שלהן
המחיר ששלמתי:
תמיד היה חשוב לי יושר וצדק, ואחד הדברים שהכי הפריעו לי הוא שקרים.
שקרים היה דבר שגרם לי פשוט לנתק מגע, וזה עבד די טוב רוב השנים, עד שהגיעו לחיי הילדים…
מסתבר ששקר הוא מנגנון התפתחותי בריא (את זה לא ידעתי אז, זה נודע לי רק בדיעבד).
כשנתקלתי בשקרים אצל הבת שלי, הייתי במבוי סתום. לא באמת רציתי לנתק איתה קשר, וחשבתי שאני צריכה למצוא דרך פשוט לגרום לה להפסיק לשקר.
אז כעסתי עליה מאוד, וזה כמובן לא עזר.
הייתי חייבת למצוא דרך אחרת להתמודד עם זה.
הרגע המכונן שלי היה אחרי ריטריט של סופ"ש בתקשורת מקרבת.
חזרתי הביתה והבת שלי, שהייתה בערך בת 5, קיבלה אותי בכעס וניסתה לעשות כל דבר שהיא יודעת שמרגיז אותי.
כל מה שניסיתי להגיד לה כדי להרגיע אותה לא עבד.
ואז פתאום כאילו הסתכלתי על הסיטואציה מבחוץ, ונזכרתי בכלי שדיברנו עליו בריטריט – "אמפתיה".
יכולתי ממש לראות את עצמי ואותה כמו בסרט, מבחוץ. שאלתי אותה "יכול להיות שהתגעגעת אליי?"
היא קפאה במקום בהפתעה, התחילה לבכות ורצה לחבק אותי כשהיא בוכה "כן…". זה היה רגע מכונן מבחינתי, ויש לי צמרמורות בכל פעם שאני נזכרת או מספרת עליו.
הבנתי שיש לנו יכולת לשלוט בסיטואציות הרבה יותר ממה שחשבתי.
"עבודה על המיינדסט היא לא העבודה הכי חשובה שלך - היא העבודה היחידה שלך" (Brooke Castillo)
מתובנה למסע של 15 שנה:
מה שהתחיל כניסיון לתקן את ה"אני אמא גרועה שתהרוס לילדה את החיים", הוביל אותי למסע עמוק של אימון רגשי.
למדתי שאפשר לבחור איך להגיב.
שיש מרחק בין מחשבה למציאות.
ושאני לא צריכה – וזה גם לא באמת אפשרי – להיות מושלמת כדי להיות אמא טובה.
גיליתי שלעבור מאוטומט לבחירה מודעת זה בעצם פשוט, אבל זה בהחלט לא קל.
שינוי דורש תשומת לב ותרגול מדויק.
שינוי לרוב גם לא מרגיש טבעי בהתחלה, כי "טבעי" זה מה שאנחנו רגילים, ושינוי זה משהו חדש.
יחד עם זאת, כשאת מוכנה לעשות את המאמץ הנכון, התוצאה מגיעה הרבה יותר מהר ממה שנדמה.
מה שמייחד אותי כמאמנת:
נקודת הבסיס שאליה אני חותרת בכל סיטואציה מאתגרת, ובכל קונפליקט, בין אם ביני לבין עצמי ובין אם ביני לבין אחרים, היא להגיע להבנה.
וחשוב לשים לב – הבנה לא אומר הסכמה.
מאז ומעולם התחברתי ללוגיקה, סדר, וחיפוש אחר ההיגיון.
בתור עורכת דין מאוד אהבתי את הטיעונים המשפטיים שזורים אחד בשני, משפיעים אחד על השני והמטרה היא להוביל יחד לתוצאה שאנחנו מכוונים אליה.
צורת החשיבה הזו עוזרת לי מאוד לעשות סדר גם בחיים האישיים, להבין את עצמי ואת אחרים הרבה יותר טוב.
בעיני ההבנה היא הבסיס היעיל ביותר למציאת פתרונות שעובדים.
ההבנה מאפשרת מיקוד בזיהוי של "מה עובד" "מה לא עובד" ו"מה אפשרי שיעבוד", ובחירה בדרך שתביא אותך למקום שאליו את באמת רוצה להגיע.
השיטה שלי היום:
לאורך השנים התמחיתי במגוון כלים ושיטות – תקשורת מקרבת, העבודה של ביירון קייטי, NLP, מדעי המוח ועוד.
השיטה שלי מבוססת על תהליכים קצרים ממוקדים ופרקטיים, ללא "חפירות", בגובה העיניים ובלב פתוח.
שילוב של חשיבה לוגית מבנית עם כלים רגשיים מתקדמים – כי הניסיון שלי מראה שההבנה היא הכלי הכי חזק שיש לנו לשינוי אמיתי.
כשמתאמנות מגיעות למסקנה שבעצם הן "לגמרי נורמליות…", ושהן יודעות מה הדרך שהן צריכות לפעול בה כדי שהחיים שלהן ילכו יותר ויותר לכיוון שהן רוצות, זה הרגע שבו אני יודעת שהן באמת עיצבו את "שריר הבחירה".
אם את מרגישה:
- שאת רצה כל הזמן אבל לא מתקדמת לאן שאת רוצה
- שאת מגיבה בדרכים שאת מתחרטת עליהן
- שנמאס לך מהתחושה "אין לי ברירה"
- שאת רוצה לחזור להרגיש שאת בוחרת את החיים שלך