מדריך לנשים שמוכנות לבחור אחרת, כי כשאת מרגישה לבד זה לא סימן לחולשה, זה תמרור לשינוי
קצר ולעניין:
התחושה שאת מרגישה לבד היא לא גורל ולא פגם באישיות שלך, אלא איתות פנימי של מערכת ההפעלה שלך.
במאמר הזה נדבר על המנגנון האבולוציוני שגורם לך להרגיש מנותקת גם כשאת מוקפת באנשים.
נבין יחד איך ה"קלף המנצח" שהגן עליך בעבר מייצר היום חומות בזוגיות.
נלמד להבחין בין הצורך האמיתי שלך לאסטרטגיה שאת מפעילה.
ובעיקר – נתרגל צעדים פרקטיים ויומיומיים שיעזרו לך לבחור בקרבה במקום באוטומט של הריחוק .
פרדוקס הבדידות - למה אני מרגישה לבד למרות שאני מוקפת באנשים?
השאלה "למה אני מרגישה לבד" היא אחת השאלות הכואבות והמבלבלות ביותר שהרבה נשים עסוקות שואלות את עצמן.
את יושבת בפגישה או בארוחת צהרים מוקפת בקולגות, בחופשה משפחתית או ערב סרט ופיצה בבית עם הילדים והבעל, וגם במפגש חברים בבית קפה, בטיול או במסיבה, והשאלה הזו צפה ועולה: למה אני מרגישה לבד דווקא עכשיו? התחושה הזו של בדידות במצבים לכאורה לא הגיונים, היא פרדוקס שמלווה נשים רבות – מצליחות, מוערכות, מוקפות באנשים – שלמרות הכל תוהות בינן לבין עצמן "למה אני מרגישה לבד כל כך עמוק בפנים?"
רגש הוא מידע פנימי הוא לא אינדיקציה למשהו חיצוני, לכן רוב הסיכויים כשאת מרגישה כיווץ או מתח פנימי ושואלת את עצמך "למה אני מרגישה לבד", זה סימן מהגוף שלך שהגוף שלך שמאותת לך על חוסר שבכלל לא קשור למספר האנשים סביבך.
הרגש בגוף מאותת לך על חוסר פנימי כלשהו – זה לא איתות שמגיע מהעולם או האנשים שסובבים אותך, זהו איתות של מערכת ההפעלה הפנימית שלך, שאומר שאת כרגע לא מרגישה מספיק – "אני בסדר" ו"הכל בסדר".
ואני לא מדברת על רגש ביטחון במובן של "ביטחון עצמי" כמו שרגילים לדבר עליו – אם אני "מספיק שווה", "מספיק טובה", "מספיק חכמה", "מספיק יפה" וכו'.
איכות רגש הביטחון הפנימי שלך היא תחושה בסיסית יותר, תחושה שאת מוגנת, שיש לך מקום להיות מי שאת וכמו שאת, תחושה של "אני ב'בית' של עצמי והכל בסדר".
"כשניסינו להבין יחד למה אני מרגישה לבד, זיהיתי דפוס חוזר, אני לא מבקשת עזרה כי אני לא רוצה שיגידו לי "לא" וזה יוכיח לי את התחושה שלי שאני לא מספיק חשובה… אז אני עושה לבד אבל בלב אני כועסת שלא רואים אותי, ושוב אני מרגישה לבד. אחרי שהבנתי שאני סוחבת איתי כמעט באופן קבוע את המחשבה של "אני לא מספיק חשובה", פתאום דברים קיבלו זווית אחרת. הבנתי כמה זה לא הגיוני מה שקורה, וכמה זה לא באמת קשור לאנשים אחרים אלא לעצמי. התחלתי לבקש דברים קטנים, גם מבן הזוג וגם בכלל, גיליתי שהרבה פעמים אומרים לי "כן", וגם אם אומרים לי "לא" אני לומדת לא לקחת את זה כדחייה אישית, לפעמים "לא" זה פשוט "לא". ובסוף אני מרגישה הרבה פחות לבד" (ל.ע.)
למה המוח שלנו מפרש חוסר פנימי כ"אני לבד"? – המוח שלנו נוצר אבולוציונית בהתאמה לתנאי החיים של אבותינו הקדמונים. הסיבה האבולוציונית שבגללה נוצר האיבר המופלא הזה – מוח – הייתה הצורך לסנכרן את מערכות הגוף כדי לשמור אותנו בחיים.
מאחר והגוף האנושי תמיד היה חלש ביחס לסביבת המגורים הטבעית שלנו – איתני הטבע ועולם החי – הקלף ההישרדותי החזק ביותר של אבותינו היה השייכות לשבט. וכדי לשרוד הפרט צריך למצוא דרכים יעילות כדי להיות חלק מה"עדר" שלו.
לפעמים הדרך היעילה להיות חלק היא להיות ה'מנהיגה', לפעמים הדרך היא דווקא להיות ה'פועלת', ה'מגנה', ה'מטפלת' ה'עוזרת', ה'חכמה', ה'משעשעת'… לכולנו אותו אתגר – למצוא דרך להיות חלק, כדי להרגיש מוגנים; השיטה של כל אחד שונה, בהתאם לכישורים האישיים האינטואיטיביים, הדרך האישית תתקבע בסוף לפי מבחן התוצאה, איזו התנהגות היא הכי יעילה בשבילי להיות חלק מה'שבט'.
מאחר והחיווט האבולציוני שלנו הוא למצוא תחושת מוגנות בשייכות לשבט, כשאין לנו את התחושה הנעימה של הביטחון של "אני בסדר, הכול בסדר", המשמעות הזמינה ביותר היא המחשבה האוטומטית של "אני מרגישה לבד" = מרגישה ש: 'לא רואים אותי', 'לא מעריכים אותי', 'לא אוהבים אותי' 'לוקחים אותי כמובן מאליו' או 'אני לא רצויה' – או כל מחשבה דומה מהסגנון הזה.
כשאת לא אוכלת מספיק – בהתאם לצרכים של הגוף שלך – את מרגישה רעב; כשאת לא שותה מספיק – בהתאם לצרכים של הגוף שלך – את מרגישה צמא; הרבה פעמים כשאת לא מרגישה ש"הכל בסדר" מספיק – בהתאם לצרכים של הגוף שלך – את משייכת את זה למחסור שייכות לשבט שלך, והמשמעות שהמוח נותן לזה היא "אני מרגישה לבד". "לבד" זה השם שאנחנו נותנים לתחושות של אי נוחות, כאב, תסכול אולי ייאוש, כשאנחנו חוות "רעב חברתי".
ולכן למשל מנהלת שיווק בחברת הייטק, יכולה להיות ביום מסויים בישיבת צוות עם 15 אנשים, שכולם מחמיאים לה על המצגת שלה, אבל אם היא עוברת במסדרון ורואה שני קולגות שקועים בשיחה פרטית נלהבת, שהיא לא חלק ממנה באותו רגע, 'המוח השבטי' שלה יכול להסביר את תחושת הניתוק כ"מעריכים אותי כ'כלי עבודה' אבל אני לא באמת מעניינת ולא רוצים אותי כ'חלק מהשבט'" וזה מפעיל אזעקת הישרדות פנימית.
אז מה התשובה הנכונה לשאלה "למה אני מרגישה לבד"? – מאחר ותחושות ורגשות הם מדד פנימי ולא חיצוני, השאלה הנכונה יותר לשאול את עצמך כשעולה המחשבה 'למה אני מרגישה לבד' היא 'מה הדבר שהגוף שלי מאותת שחסר לי עכשיו?'
מה המידה של השייכות שדרושה לכל אחת מאיתנו כדי להרגיש שהיא שייכת ולכן בטוחה, זה כבר מנעד אישי רחב. מתאמנת שהגיעה אלי יכלה בקלות לדלג על אירוע חברה שלא הוזמנה אליו, בלי להרגיש בכלל פגועה, אבל אם לא הזמינו אותה לקפה ספונטני של צוות המחלקה בצהריים היא הרגישה לגמרי בחוץ…. ומתאמנת אחרת הרגישה מנותקת ולא נראית באירועים משפחתיים, אם דיברו בעיקר על ילדים (שעדיין לא היו לה) ואף אחד לא התעניין בעבודה שלה.
חלק ירגישו שייכים רק אם הם במרכז תשומת הלב במפגש, וחלק ירגישו שייכים מעצם זה שחשבו עליהם והזמינו אותם למפגש, ואילו אחרים לא ירגישו "לא שייכים" אפילו אם לא הזמינו אותם בכלל… וזה לא קשור לחוזקה או חולשה. זה קשור למידת הבסיס עד כמה הם מרגישים כרגע בטוב בחיים שלהם, באופן כללי.
אני זוכרת שה"אסימון נפל לי" לפני הרבה שנים, כשהייתי אמא בתחילת דרכה. אם היה לי יום טוב במשרד, עם תחושת סיפוק והצלחה וחיבור, כאשר חזרתי לבית מבולגן, הייתי מדלגת על האירוע בקלות, ואם היה לי יום פחות טוב בעבודה, כשחזרתי לבלאגן בבית, מייד היו עולות לי מחשבות של "תמיד אני לבד", "לוקחים אותי כמובן מאליו" "לא רואים אותי" "לאף אחד לא באמת אכפת ממני" ….
הרעב, הכאב וגם תחושת הלבד, הם סממן פיזיולוגי לחוסר. רק שהחוסר שמעורר את תחושת הלבד, הוא לא בהכרח קשור לעומק או לחוזק הקשרים החברתיים שלך, והוא גם לא הוכחה עד כמה אכפת לאנשים ממך, ועד כמה את רצויה – החוסר הוא בתחושות הפנימיות שלך עם עצמך.
רגש של 'לבד' פחות קשור לכמות האנשים שסביבך, והרבה יותר קשור לרמת השלווה האישית שלך, הסיפוק הפנימי, התחושה שאת באופן כללי 'בטוב'. התשובה לשאלה שלך "למה אני מרגישה לבד" קשורה מאוד למדד של עד כמה הצרכים שלך מלאים, ועד כמה את מרגישה חסרת ודאות, או מרוקנת באופן כללי בתקופה זו של חייך.
מה עושים עם ההרגלים המנטליים : "אני מרגישה לבד" או "אני מוערכת אבל לא באמת אהובה"
וריאציה נוספת של התחושה "אני מרגישה לבד", שמאפיינת הרבה פעמים במיוחד נשים מצליחות וחזקות, היא דפוס מנטלי, מחשבה חוזרת של "אני מוערכת אבל לא באמת אהובה".
אולי בעבודה מזמינים אותך לכל פגישה חשובה כי את 'פותרת בעיות' אבל לא הזמינו אותך להצטרף לארוחת צהרים ספונטנית? אולי בן הזוג אמר לך "תודה שסידרת הכל לחופשה, את מדהימה" אבל לא חיבק אותך באותו יום? אולי במשפחה מתקשרים תמיד כשצריכים עצה או עזרה, אבל לא מתקשרים סתם לשמוע איך את? אולי חברה מתקשרת בבכי כשיש לה משבר, את שמה הכל בצד ומגיעה אליה, אבל כשסיפרת לה שאת עייפה היא החליפה מהר נושא?…
אולי גם את היא זו שכולם סומכים עליה. המוערכת. זאת שעושה. שיש לה גם את הקול הקטן הזה שלוחש: "לא באמת אוהבים אותי". אם זה מוכר לך, זה לא כל כך מפתיע וזו לא רק את. במפגשים שלי אני פוגשת נשים רבות – במיוחד החזקות והמצליחות – שחולקות את אותה תחושה בדיוק.
למה זה קורה? התשובה נמצאת ב"קלף המנצח" שלך – הדרך שלמדת להיות חלק מהשבט.
אולי היית הילדה האחראית שתמיד עוזרת, שמיומנת בפיתרון בעיות ויודעת לעשות את זה, זו שתמיד אפשר לסמוך עליה ועל החכמה שלה. המוח שלך אימץ, באופן טבעי, "קלף מנצח" שעובד לך ממש טוב "פותרת הבעיות" "האחראית" "הבוגרת" "המבינה" "החכמה" "המסתדרת"…
כשהקלף עובד מאוד טוב ומספק את התוצאה הרצויה – 'שייכות לשבט' – הוא הופך להיות ברירת מחדל, ונשלף אוטומטית, גם כשיש לך בחבילה קלפים רבים אחרים. כשיש לך תחושה חוזרת על עצמה של "אני מרגישה לבד" הקלף האוטומטי הזה מזכה אותך בנקודות ובמקום טוב, אבל מטשטש את התשובה לשאלה האם רק מעריכים אותך על מה שאת עושה או שגם אוהבים אותך על מי וכמו שאת.
רבות מאותן נשים שהפעולות שלהן זוכות ובצדק להרבה הערכה, לא בטוחות שהן אהובות. בגלל שבכל אינטראקציה עם אנשים יש פוטנציאל לפער בין ציפיות למציאות, ומאחר שהן רגילות להרגיש מוערכות, כשהן חוות "אאוץ'" פנימי של "אני מרגישה לבד", המוח שלהן מיד נותן לזה משמעות מוכרת של "לא אוהבים אותי". זו ברירת המחדל האוטומטית והלא מודעת של 'זה אישי נגדי'- פתרון זמין גם אם כואב.
במקום לראות שאולי האדם השני פשוט עסוק, או לא שם לב, או שזו הדרך שלו לתקשר, המשמעות האוטומטית שעולה הרבה פעמים היא : "אני שווה רק במה שאני עושה, לא במי שאני. אני מוערכת תפקודית, לא אהובה אישית. זה הוכחה שאני לא מספיק טובה סתם בתור אני."
והעניין הוא שכנראה דווקא בגלל שאת תמיד ב"מצב פתרון בעיות", אנשים לא חושבים להציע לך עזרה או לשאול איך את – הם רואים אותך חזקה וסבורים שאת בסדר. אבל את מסבירה את ההתנהגות שלהם כ"לא באמת אכפת להם ממני".
כשעולה אצלך המחשבה 'אני מרגישה לבד' הצעד הראשון להיזכר שמחשבה היא לא הוכחה למציאות. להבין שיש לך בחירה. שאפשר לשלוף קלפים אחרים נוספים. שיש לך מקום להיות מי שאת, מעצם היותך. גם כשאת שומעת בתוכך את המחשבה 'אני מרגישה לבד', את יכולה ללמוד לזהות שזה קול פנימי שלך ולבחור תגובה אחרת.
"עזרה ראשונה" - איך לזהות את הצורך האמיתי כשאת מרגישה לבד ומה לעשות עם זה?
הרגע שבו את מרגישה לבד הוא רגע קריטי – לא בגלל שמשהו נורא קורה, אלא בגלל שזו הזדמנות לשים לב. במקום לנסות לדחוף את התחושה הצידה, או להסביר אותה מיד במשהו שקשור לאנשים האחרים ("הם לא באמת אוהבים אותי", "אני לא מעניינת מספיק"), אפשר לעצור רגע ולשאול: מה הרגש "מרגישה לבד" בא לספר לי? איזה צורך פנימי שלי מנסה למשוך את תשומת הלב שלי?
מיפוי הרגש: מה הבדידות באה לספר לך? – כשאת מרגישה לבד, הנטייה הטבעית היא להאשים את עצמך "אני לא בסדר" – אני לא מספיק מעניינת, לא רצויה, לא באמת אהובה או להאשים אחרים "הם לא בסדר" – לוקחים אותי כמובן מאליו, לא יודעים להעריך, חסרי רגישות.. מה שקורה בפועל זה שזה לא שאלה של מישהו "לא בסדר", אלא שאנחנו מבלבלות בין צורך לבין אסטרטגיה.
ההבחנה בין "צורך" ל"אסטרטגיה" – הצורך הוא מה שבאמת חסר ב"לבנים שבונות את הבית הפנימי שלך": אולי זה שקט, אולי זה תחושה של נראות, של הערכה, אולי זו מנוחה מריצה מתמדת, או הרגשה שאת מספיק טובה גם בלי לעשות משהו מיוחד. האסטרטגיה – זה מה שאנחנו עושות כדי למלא את הצורך הזה. ולפעמים האסטרטגיה הזמינה ביותר היא "אני צריכה שמישהו יהיה איתי" "שהם יעריכו אותי" "הם יראו אותי" , אבל זו לא תמיד האסטרטגיה שתענה על הצורך האמיתי. את יכולה להיות מוקפת באנשים ועדיין מרגישה לבד, כי הצורך האמיתי לא היה למישהו שיהיה שם – הצורך היה למשהו שרק את יכולה לתת לעצמך.
זה כמו שאם את חושבת שאת נראה נורא כי את שמנה, לא משנה כמה יחמיאו לך על זה שאת נראית נהדר, המחמאה לא באמת תחלחל, את תחשיבי כנראה שאומרים לך סתם, כי לא נעים, או כי רוצים ממך משהו.. אם את לא בתחושה של "אני בסדר" לא יעזרו פידבקים מבחוץ, כי המוח שלך יסנן אותם…
תרגיל פשוט לזיהוי מה באמת חסר: ברגע הבא שאת מרגישה לבד, עצרי לרגע ושאלי את עצמך: "אם הייתי יכולה לקבל עכשיו משהו אחד שיגרום לי להרגיש טוב יותר – מה זה היה?" אל תצנזרי את התשובה, אל תבדקי אם היא הגיונית או אפשרית. פשוט תני לה לעלות.
אולי התשובה תהיה "שמישהו יחבק אותי", אולי "שמישהו ישאל אותי איך אני באמת", אולי "שהבלאגן בבית ייעלם", אולי "שהיום הזה יסתיים", אולי "לשבת בשקט עם כוס תה בלי שאף אחד יפריע לי".
עכשיו שאלי את עצמך: מה הצורך שמסתתר מאחורי הבקשה הזו?
- אם התשובה הייתה "חיבוק" – אולי הצורך הוא מגע פיזי, חום, תחושת ביטחון
- אם התשובה הייתה "שקט" – אולי הצורך הוא מנוחה מעומס חושי או רגשי
- אם התשובה הייתה "שמישהו ישאל" – אולי הצורך הוא להרגיש שאכפת ממך, שרואים אותך, שיש לך מקום מעצם היותך
וברגע שאת מזהה את הצורך האמיתי, פתאום נפתחות לך אפשרויות שלא חשבת עליהן קודם, יש סיכוי טוב שאת יכולה לתת לעצמך חלק ממה שחסר, לפני שאת מחפשת את זה מבחוץ. כשאת מרגישה לבד, ההזדמנות היא לא רק לברוח מהתחושה הזו, אלא להקשיב לה, לזהות מה היא באה לספר, ולגלות שיש דרכים רבות – לא רק אחת – למלא את הצורך שמאחוריה.
לחצי כאן לראות את הרצאת טד המצויינת של הפסיכולוג דר גיא וינטש שמסביר את המעגל השוטה שנוצר כאשר התחושה שלך כשאת 'מרגישה לבד', משנה את תפיסת המציאות שלך, ומגדילה את תחושת הבדידות שלך
כשקרבה הופכת לזרות - מרגישה לבד בזוגיות
יש משהו כואב במיוחד כשאת מרגישה לבד בזוגיות. לכאורה כלפי חוץ הכל יכול להיות ממש בסדר, אבל את עדיין מרגישה לבד. אתם יושבים ביחד לארוחת ערב, מדברים על החשבונות ועל מי ייקח את הילדים מחר, והפער בינך לבינו מרגיש עצום. הזוגיות הפכה ל'ניהול משותף' יעיל – מתואם, מסונכרן, תפקודי – אבל החיבור האמיתי, הרגעים שבהם את מרגישה באמת נראית ומובנת, נעלמו איפשהו בדרך. והשאלה "למה אני מרגישה לבד בזוגיות" מטרידה במיוחד, כי היא עולה במקום שאמור להיות הבית הרגשי הבסיסי שלך.
הפרדוקס המרכזי הוא שלעיתים קרובות מישהי מרגישה לבד בזוגיות, במיוחד כאשר היא מפעילה את "הקלף המנצח" שלה – האוטומט של "אני יודעת להסתדר לבד". המוח שלמד שהדרך להיות חלק מהשבט היא להיות החזקה, הפותרת, ממשיך להפעיל את אותה האסטרטגיה גם בזוגיות. את מסתדרת לבד עם החרדות שלך, מסתדרת לבד עם הרגעים הקשים, מסתדרת לבד עם הניהול היומיומי של הבית והילדים והעבודה. את 'חזקה' כמו קיר, אלא שגם קיר, כשקיים עליו עומס כבד מידי, נסדק וקורס…
ככל שאת יותר מסתדרת לבד, כך בן/בת הזוג מתרגלים לחשוב שאת פשוט בסדר כמו שאת, שאת לא זקוקה לעזרה או לתמיכה או לתשומת לב. הם לא שמים לב שלמרות החוזק יש לך רצון לקרבה, להכלה, לתחושה שמישהו רואה אותך גם כשאת לא בפעולה. וככה נוצר המעגל: את לא מראה צורך כי את לא באמת צריכה – את יכולה לבד – והם לא מציעים עזרה או קרבה כי נראה שאת בטוב כמו שאת, ועם הזמן את מרגישה לבד בזוגיות יותר ויותר, ומשייכת את זה לעומק וטיב הרגשות כלפיך באופן כללי, מתוך תחושה שלא באמת רואים אותך.
מה שמחזק את המעגל הזה הוא שהאוטומט של "אני מסתדרת לבד" לא רק מונע ממך לבקש עזרה פרקטית – הוא חוסם את היכולת שלך להיות חשופה רגשית. כשאת מרגישה לבד בזוגיות, במקום לומר "הייתי רוצה שתשאל אותי איך אני", "אני אשמח לחיבוק", את שומרת על תדמית של כוח ועצמאות. הזוגיות הופכת למקום בטוח לוגיסטית, אבל מרוחק רגשית. מקום שבו את מרגישה לבד בזוגיות דווקא כי את לא מרשה לעצמך להיות נראית באופן אותנטי – עם הצרכים, הפגיעות, הרצון להישען.
הבנת הדינמיקה הזו היא הצעד הראשון לשינוי: להבין שהבדידות בזוגיות היא לא בהכרח תוצאה של חוסר אהבה, אלא פעמים רבות תוצאה של מערכת הפעלה פנימית שלמדה שהדרך להיות אהובה היא להיות חזקה – ושעכשיו, במיוחד בגלל זה, את נמנעת מלחוות את הקרבה האמיתית ומוצאת את עצמך, בלי לשים לב כשאת מרגישה לבד בזוגיות.
מרגישה לבד בנישואים? מניתוק לבחירה בחיבור
התחושה שאת מרגישה לבד בנישואים היא אחת החוויות הכי מבודדות שקיימות. לא בגלל שהיא כואבת יותר מבדידות אחרת, אלא בגלל השכבה הנוספת של אשמה, האשמה וייאוש אשמה שמתווספת אליה. "מה לא בסדר בי? זה כל מה שיש בנישואים שלי?"
השאלות האלה יוצרות הרבה פעמים שתיקה, שיתוק וריחוק. לא יודעים איך לגשת לנושא הזה, הכל נראה מאוד נפיץ, ואם יש ילדים בתמונה, השבריריות של הנושא עולה. העניין הוא ששתיקה לרוב מעמיקה את המרחק.
מעגל השתיקה והמרחק עובד ככה: את מרגישה לבד בנישואים אבל לא אומרת כלום, בן הזוג לא יודע שמשהו חסר לך, הוא ממשיך בשגרה, המרחק גדל, ואת מרגישה עוד יותר לבד ועוד פחות מסוגלת לדבר את זה באמת.
שבירת המעגל הזה מתחילה בהבנה שכשאת מרגישה לבד בנישואים, זה לא בהכרח אומר שמשהו קטסטרופלי קורה. זה אומר שאולי יש לך אוטומט פנימי של "אני צריכה להסתדר לבד" או "אני צריכה להיות חזקה", ויכול להיות שזה בכלל "אני צריכה יותר תשומת לב" או "אני צריכה יותר נראות".
מעבר מ"אוטומט הבדידות" לבחירה מודעת בקרבה
המעבר מ"אוטומט הבדידות" לבחירה מודעת בקרבה זה לא מעבר דרמטי אחד גדול. זה סדרה של רגעים קטנים שבהם את מזהה שהאוטומט שלך נשלף, ובוחרת משהו אחר:
- במקום לחשוב "הוא לא רואה אותי", להתאמן בלחשוב "אני לא באמת מראה את עצמי" או "אני לא רואה את עצמי"
- במקום להגיד "בסדר, אני אסתדר לבד", לבחור להגיד "מותר לי לבקש עזרה"
- במקום לשמור את התסכול בפנים עד שהוא מתפוצץ או שאת נכנסת לאדישות, לבחור לומר "אני מרגישה ריחוק בינינו ואני רוצה לדבר על זה"
2 צעדים קטנים ליצירת חיבור מחודש
שני צעדים קטנים ליצירת חיבור מחודש, שיכולים לעזור כשאת מרגישה לבד בנישואים:
תשומת לב היא המפתח – ברגע הבא שאת מרגישה את המרחק, שימי לב להרגשה, תני לה שם: "אני מרגישה רחוקה כרגע". זה לא פותר את זה, אבל זה מוציא את התחושה מהאוטומט הלא מודע לתחום המודע, ושם יש לך יותר בחירה. שימי לב, מה הדבר הזמין האפשרי שיכול לשפר את התחושה שלך כרגע.
בחרי בצעד קטן לחיבור – זה לא צריך להיות שיחה גדולה על מצב הנישואים. זה יכול להיות להושיט יד, לבקש חיבוק, לשאול אותו איך היה לו היום ולהקשיב באמת, להגיד "בוא נשב ביחד חמש דקות בלי טלפונים". חיבור לא צריך להיות מושלם או עמוק כל הזמן – הוא צריך להיות קיים.
שתיקה בגלל הפחד שהצד השני לא יגיב כפי שהיית רוצה מקבעת את המרחק, הדיבור או העשייה פותחים אפשרויות דיאלוג.
כשאת מרגישה לבד בנישואים, הדרך החוצה היא לא לחכות שמישהו יבוא להציל אותך מהתחושה הזו – הדרך היא לבחור, שוב ושוב, ברגעים קטנים, לא לשמר את הלבד.
כשאת מרגישה לבד, הדרך החוצה היא לא לחכות שמישהו יבוא להציל אותך מהתחושה הזו – הדרך היא לבחור, שוב ושוב, ברגעים קטנים, לא לשמר את הלבד. זה לא תמיד קל לזהות את ה"מרווח" הזה כשגלגל האינרציה מסתובב מהר, אבל את לא מנוהלת, ויש לך את הכוח לבחור אחרת. אם הדברים האלה נוגעים בך, ואת מרגישה שהגיע הזמן להפסיק ליפול בפח של ההרגלים המנטליים הישנים וללמוד איך לעדכן את התוכנה הפנימית שלך כדי ליצור חיבור אמיתי, גם לעצמך וגם לאחרים – אני מזמינה אותך לפנות אליי. יחד נגלה איך להחזיר את ההגה לידיים שלך.