5 עקרונות לעבור מהתפרצות לבחירה, בלי קשר לנסיבות
יעל טומשין – אימון רגשי לנשים עסוקות
זמן קריאה: 10 דקות
את מכירה את זה?
התפרצת על העובדת שלא הבינה את ההוראות בפעם השלישית
צעקת על הבעל כי שוב שכח משהו שביקשת.
"נפלת" על הקופאית שעבדה לאט מדי.
או סתם צפרת בכביש כאילו זה יעזור למשהו.
ואז, כמה דקות אחרי… את שוב מוצפת יסורי מצפון ואשמה:
"למה אני כזאת?" "מה לא בסדר איתי?" "אני אישה נוראית."
את לא לבד.
זה קורה לכולנו, במיוחד כשאנחנו עמוסות, מותשות ומנסות להחזיק יותר מדי כדורים באוויר.
במדריך הזה אחלוק איתך 5 עקרונות שישנו את הדרך שבה את מתמודדת עם רגעי ההתפרצות האלה.
לא נילחם בכעס (זה לא עובד), אלא נלמד להבין אותו ולעבוד איתו אחרת.
יעל טומשין
שמי יעל טומשין, בת 53, נשואה ואמא לארבעה.
פעם הייתי עורכת דין מוערכת, אבל לצד היכולות המקצועיות שלי, הרגשתי שאני נכשלת בתפקיד שהיה בעיני חשוב יותר, "אמא". התפוצצתי יותר מדי, במיוחד על הילדים, ואחר כך הרגשתי יסורי מצפון ואשמה, הייתי מאוכזבת ומיואשת מעצמי, והכי גרוע, הרגשתי שאני במבוי סתום. לא מצליחה לצאת מהלופ.
ברגע מסוים הבנתי, שאף אחד לא יבוא "להציל אותי" מהמצב הזה, ושאם אני לא אקח אחריות על ניהול הסיטואציה המצב רק ילך ויחמיר. התחלתי ללמוד תקשורת מקרבת (NVC) כדי לשפר את ההורות שלי, אבל שם נגלה לי עולם עשיר ומרתק של הטבע האנושי, הסקרנות דחפה אותי ללמוד עוד ועוד גישות, שיטות וכלים להתפתחות אישית.
הלימודים האלה שינו לי את החיים. למדתי להבין איך רגשות עובדים, איך לנהל כעסים ואיך לבחור את התגובות שלי במקום להגיב אוטומטית.
השינוי היה כל כך משמעותי שהחלטתי לעזוב את עריכת הדין ולהתמקד בליווי נשים אחרות שחוות קשיים דומים.
היום, אחרי למעלה מעשור בתחום, אני מלווה נשים עסוקות שרוצות להפסיק להתפרץ ולהתחיל לבחור איך הן מגיבות.
במדריך הזה אשתף איתך 5 עקרונות מעשיים שעזרו לי ולנשים רבות שליוויתי להפחית כעסים ולחיות ברוגע יותר.
תחשבי על זה:
לא נעים להודות אבל אנחנו הרבה פעמים פשוט מוצפות ומותשות.
ולא – זה לא מצדיק את התגובה או ההתנהגות שלנו – אבל זה בהחלט מסביר אותה
זה קצת כמו גומיה, מותחים אותה עוד ועוד קצת עד שהיא נקרעת.
העניין הוא שאנחנו מוציאות את הכעס במקומות ה"בטוחים" – על האנשים שאנחנו יודעות שלא יעזבו אותנו, שלא נאבד בגללם את העבודה, שאנחנו סומכות שיסלחו לנו.
החדשות רעות הן, שיש לזה כמובן מחיר – תחושת אשמה מייאשת ופגיעה במערכות היחסים שהכי חשובות לנו.
המציאות: המזכירה שכחה להזכיר לך על הפגישה.
התגובה האוטומטית: "היא תמיד מפשלת! אי אפשר לסמוך על אף אחד!"
אבל רגע.
מה אם אגיד לך שהכעס הוא לא באמת בגלל המזכירה?
לפי גישת התקשורת המקרבת (של דר מארשל רוזנברג, ידועה בשם NVC), רגשות הם סוג של מפה פנימית שנועדה לאותת לנו אם צרכים אנושיים שלנו מקבלים או לא מקבלים כרגע מענה.
אף אחד לא מזריק לנו מבחוץ רגשות – לא אהבה ולא כעס – הרגשות הם יצירה עצמית פנימית של המוח שלנו.
מה זה אומר? למשל: הילד שפך חלב ← "אתה תמיד מבלגן!" ← בעצם: פחדת להגיע מאוחר לפגישה חשובה
כל רגש בא לאותת על צורך שמתמלא או שלא מתמלא לנו כרגע.
למשל רגש הכעס מתעורר כשמשהו שחשוב לנו לא מתקיים, ואנחנו מרגישים "מאויימים". אם נחזור לדוגמא של המזכירה, נכון שהטעות או חוסר תשומת הלב של המזכירה לא נשמעת לנו, רציונלית, כמו משהו מאיים, אבל מה שבאמת חשוב לנו שם זה לשמור על מעמד של מקצוענות מול ההנהלה, או חשוב לנו להיות אמינים, שידעו שאפשר לסמוך עלינו…
כשאת מסתכלת על זה כרגע באופן רציונלי – האם באמת אותה פשלה של המזכירה מערערת את מעמדך? האם יש משהו שאת יכולה לעשות, שיקדם באופן טוב יותר את מה שחשוב לך באותו רגע, מאשר לכעוס על המזכירה?
התרגיל: בפעם הבאה כשהכעס עולה, עצרי ושאלי:
כשאת יודעת לזהות מה הדבר שהיה חשוב לך ולא התממש, יש לך אפשרויות חדשות ואפקטיביות יותר
לפעולה
דוגמה מהשטח:
"רחל"(שם בדוי, מקרה מהחיים..), מנהלת שיווק, התפרצה על העוזרת שלא הכינה מצגת בזמן.
כשעצרה לחשוב, הבינה שמה שבאמת הכעיס אותה זה החשש להיתפס כלא מוכנה מול ההנהלה.
מה זה יעשה לאמון בה, להערכה כלפיה, למקום שלה בחברה… המזכירה לא באמת אחראית על כל אלה. אמנם היא עשתה פשלה, אבל הערכה, המקום והאמון כלפי רחל, לא תלויים בלעדית בהתנהגותה של המזכירה..
ברגע שזיהתה את החשש, יכלה לפעול – לשתף בתקלה שארעה ולבקש דחייה של 10 דקות .
קחי איתך: הכעס מסמן שמשהו חשוב לך לא מתקיים – זהי אותו ותוכלי לפעול אחרת
הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו:
האמת: לכולנו יש מאגר אנרגיה מוגבל ומדוד להתנהלות שלנו. ובמרבית המקרים "השמיכה קצרה" מלכסות את כל המיטה..כולנו עסוקים בעיקר בניסיון לענות על הצרכים של עצמנו.
אין לנו מספיק אנרגיה להשקיע כדי לפעול במכוון כנגד אחרים.
ונכון שלפעמים זה יוצא עקום או פוגעני.
אבל זאת לא המטרה המרכזית בגללה הדברים נעשים.
זה כמו שאדם רץ לאוטובוס שהוא עומד לפספס ובדרך הוא עלול לדרוך על הרגל של מישהו, או לדחוף אותו.
הוא אמנם לא היה זהיר במיוחד, ולא ניסה להתחשב בכל האנשים סביבו, בזמן שהוא רץ לאוטובוס, אבל זאת לא הייתה הכוונה העיקרית שלו לפגוע במישהו אחר.
ואם נהיה כנות עם עצמנו, גם אנחנו לפעמים "רצות לאוטובוס" ונתקלות במישהו בדרך…
ולכן, העיקרון אומר, מה שלא קרה, זה לא נגדך. זה בעדו. בעדה. בעדם.
ו- זה לא אומר שזה בסדר.
זה רק אומר שזה לא אישי.
זה לא מצדיק – אבל זה מסביר
התרגיל: כשמישהו "דורך לך על היבלת", נסי לשאול:
קחי איתך: זה לא אישי – כולנו עסוקים בעצמנו, לא בלפגוע באחרים
יש לנו "סרט" מושלם בראש:
וכשהמציאות לא תואמת?
זה מתחיל הרבה פעמים מתחושת הלם, "איך יכול להיות?"..
חוסר אונים – התחושה שאנחנו כבני אדם הכי לא אוהבים.
ואז בא הנוגדן – כעס.
הכעס הוא אשלייה שהמוח מייצר של אונים בתגובה לתחושת חוסר אונים
דוגמה: את מצפה שהצוות יעבוד באותה רמת מחויבות כמוך. כשהם עוזבים ב-17:00 בדיוק, את מרגישה "נבגדת".
אבל האם הציפייה הזו ריאלית? בכנות, האם היא הוגנת?
התרגיל:
חשבי על אירוע שבו כעסת
קחי איתך: הציפיות שלך הן הסרט בראש – המציאות היא מה שקורה באמת
כשאנחנו בכעס, הגוף נכנס ל"מצב הישרדות":
למה זה קורה? למרות שיש לנו אינטרנט, לווינים בחלל ו- וולט (שיכול לספק לנו אוכל בכל שניה במהלך היום), חוקרי מוח טוענים שאנחנו חיים היום במאה ה- 21 עם מוח שירשנו מהאדם הקדמון, ושמותאם אבולוציונית לתנאי החיים שלו בסוואנות. המשמעות היא שהמוח שלנו עדיין "מחווט" כמו של האדם הקדמון, ולכן הוא (ואנחנו..) מגיב לביקורת או לחץ כאילו פגשנו אריה.
התוצאה: מגיבות באוטומט ומתחרטות מיד אחר כך.
איך יודעים שאנחנו במצב אוטומט? שימי לב לתחושות הגופניות:
הפתרון: "עצירת הגלגל" בעזרת הנשימה
ברגע שזיהית את הסימנים, עצרי ונשמי:
זה לוקח 57 שניות בלבד.
לפעמים זה כל מה שצריך כדי לצאת ממצב אוטומט ולחזור לשליטה.
קחי איתך: 57 שניות של נשימה = יציאה ממצב אוטומט לבחירה מודעת
דמייני את עצמך כסוללת טלפון:
רוב הנשים שאני פוגשת? חיות על סוללה עם אחוזים נמוכים ביותר…
מה מרוקן את הסוללה:
מה טוען את הסוללה:
נסי רגע לחשוב, מה המספר שקופץ לך, מה מצב הסוללה שלך?
המפתח:
"טעינות קטנות", שאת מחליטה עליהן במודע, וממש נועצת אותן ביומן.
לאורך היום, כל יום.
קחי איתך: סוללה ריקה = התפרצויות. טעני את עצמך לאורך היום, לא רק בחופשה
למשך שבוע, תעדי כל התפרצות:
מתי: שעה ונסיבות
רמת סוללה: 1-10
הטריגר: מה קרה
הצורך: מה היה חשוב לי
התוצאה: איך הרגשת אחר כך
יש דפוס – שעות/מצבים מסוימים
הקשר ישיר בין רמת האנרגיה להתפרצויות
הטריגרים החוזרים שלך
את ככל הנראה עמוסה ומנסה להחזיק יותר מדי.
את אולי גם דואגת לכולם חוץ מעצמך.
ואת אולי גם מישהי שהגוף שלה מאותת לה : "מספיק!"
ההתפרצויות הן לא כישלון של האופי שלך.
הן סימן שאת זקוקה לשינוי.
בחרי עיקרון אחד והתחילי איתו השבוע.
המועדף עליי להתחלה? עקרון הסוללה.
זה הכי קל ליישום והכי מהיר בתוצאות.
רוצה להעמיק ולעשות שינוי שעובד?
יש לי תהליך מובנה של 5 מפגשים בו אני מלמדת נשים עסוקות לעבור מתגובות אוטומטיות לבחירה מודעת.
כולל כלים מעשיים ותמיכה בזמן אמת.
המטרה היא לא להיות מושלמת.
המטרה היא להיות שלימה.
וזה אומר – לתת לעצמך רשות להיות אנושית.
הימים שלך יכולים להיראות אחרת.
זה מתחיל בצעד אחד קטן.
מאמינה בך,
יעל טומשין
אם המדריך עזר לך, שתפי אותו עם חברה שגם היא במעגל של התפרצות-אשמה.
לפעמים לדעת שאנחנו לא לבד זה כבר חצי מהדרך לשינוי.
