לנהל את הטייסת האוטומטית:
מסע של 5 תחנות לשלום פנימי בלי לוותר על מה שחשוב לך
את אמנם 'סופרוומן' – מוערכת בעבודה, עמוד התווך של הבית, תמיד עושה מה שצריך והרבה מעבר.
אבל בין הדרישות הבלתי פוסקות, רשימות המטלות שאין להן סוף והציפייה המתמדת מעצמך להיות 'מושלמת', את אולי גם שמה לב לעוד משהו שנמצא שם, עננה כזאת די קבועה של אשמה, ויתור, ריצוי ו'כיבוי שריפות'.
זה יכול להיות ביקורת עצמית כרונית שלא נותנת שקט; אולי קשה לך לומר 'לא' – גם כשאת כבר מותשת, ואחר כך את מרגישה תסכול ואשמה שאת 'לא עומדת על שלך'; ואולי את ממש נמנעת מלבקש עזרה, גם כשזה יותר מידי כבד ומעיק. בשורה התחתונה זה יותר מידי פעמים שיש לך תחושה של תשישות רגשית ומנטלית, תסכול ושחיקה מתמשכים, כאילו שאת בעיקר מתנהלת על 'טייסת אוטומטית', יותר מגיבה במקום לבחור באמת את רוצה.
עננה כזאת יכולה להביא לפעמים להתפרצות לא פרופרוציונלית, ולפעמים להיפך, דווקא לניתוק מגע או לויתור על מה שחשוב לך. וזה יכול לקרות בכל מיני מצבים, בעבודה, עם חברים, עם בן הזוג, הילדים, ואפילו סתם עם הפקידה בבנק או נהג מעצבן על הכביש.
אם זה נשמע לך מוכר טוב שאת כאן. כי את לא לבד. זה לא רק אצלך. והכי חשוב, זה לא חייב להישאר ככה.
נשים רבות, במיוחד חזקות, מצליחות ומוערכות, מתמודדות עם הדיסוננס הזה. חיות עם הפער שבין תפקוד יומיומי נהדר, לבין תחושה פנימית של עומס, אשמה, תסכול ואינסוף 'כיבוי שריפות'.
המקור של הפער הזה הוא בעיקר ב' mode טייסת אוטומטית'.
מצב 'טייסת אוטומטית' הוא ברירת מחדל שיש בו הרבה תועלות ברמה של ההתנהלות היומיומית הפרקטית, מצד שני, כמו תמיד יש לזה גם מחיר, ובמקרה הזה מחיר משמעותי.
מצב 'טייסת אוטומטית' פוגע בתחושת החופש והאותנטיות, מייצר תחושת שחיקה אנרגטית, עלול ליצור תחושת ריחוק בקשרים שחשובים לך בגלל חוסר מקום שלך לעצמך, ותחושה מתמשכת של חוסר סיפוק וחוסר שקט למרות ההצלחה שאת חווה, בעיקר כי רצונות וחלומות עמוקים שלך נדחקים לשוליים בגלל שהם אף פעם לא בעדיפות הראשונה.
בנוסף, למחירים שקשורים להתנהלות האוטומטית עצמה, הניסיון האישי והמקצועי שלי מלמד שרוב הסיכויים שאת משלמת גם מחיר רגשי כבד, כי את מאשימה את עצמך במצב. אולי את מסבירה שיש לך "תסמונת המתחזה", שאת בעצם "חלשה" או שיש לך "בעיה של שליטה" (או "חוסר שליטה"…) ובכללי שזה ככה כי זה "האופי שלך".
אם את שם, אני פה כדי להגיד לך שזה לא חייב להיות ככה, ואפשר לצאת מזה.
כדי לצאת מזה לא חייבים 'חפירות ארכיאולוגיות' של המון שעות, וזה גם לא ממש משנה, אם אמא שלך אשמה או לא…. (ויכול להיות שהיא כן, אבל זה עדיין לא באמת משנה…) כי את יכולה לעשות את זה אחרת – מעכשיו.
זה לא משנה למה זה קרה, הכוח לשינוי נמצא בידיים שלך, או יותר מדויק במוח שלך,
כמו שאומרת חוקרת המוח הידועה פרופ' ליסה פלדמן בארט:
“Sometimes we're responsible for things not because they're our fault,
but because we're the only ones who can change them”
המוח שלנו עובד בעיקר בדיליי של 'תוכנה לא מעודכנת'.
אם גם את היום פועלת לא כפי שהיית רוצה באמת, זה סימן ש'תוכנת ההפעלה' שלך עוד לא עברה 'עדכון גרסה'…
המוח שלך מפעיל באופן אוטומטי, דפוסים שנוצרו פעם במטרה להגן עליך, והיום הם עדיין מנהלים אותך,
כי הם 'לא יודעים' שהמצב כבר השתנה. שאת לא אותו אדם. שיש לך הרבה יותר כוחות, ניסיון ומשאבים.
'הגרסה הלא מעודכנת' מפריעה לך היום לחיות חיים מלאים ושלמים יותר,
ואם את קוראת את הדברים שלי עכשיו, אז כנראה הגיע הזמן שלך לעשות 'עידכון תוכנה' שתשרת אותך ותתאים יותר למי שאת היום.
זה לגמרי אפשרי,
ואני פה איתך לעשות את המסע הזה יחד.
