קרה לך שאמרו לך "לא" ותפס אותך כיווץ בבטן או מחנק בגרון?
לפעמים אנחנו מציעות משהו למישהו – בעבודה, בלימודים, במשפחה, לחברים, בקבוצה בוואצפ – , או מבקשות משהו ממישהו; זה יכול להיות רעיון לעשות משהו, פרויקט כלשהו, הצעת ייעול שחשבנו עליה או אפילו הצעת עזרה. ואומרים לנו "לא".
פתאום יוצאת הרוח מהמפרשים, לפעמים זה מעורר כעס או תסכול או ייאוש, או עלבון. או כולם יחד…
לשמוע "לא" זה קשה פעמיים.
זה קשה כי שאנחנו שומעים "לא" בדרך כלל אנחנו מקבלים את זה כ"לא" לנו.
כמשהו אישי. כמו שמחקו או שללו אותנו.
אנחנו לא שומעים "לא" כמילה, כתשובה לבקשה או לשאלה.
כשאומרים לנו "לא" אנחנו מיד הופכות לקוראות מחשבות:
"הוא אמר לי לא", וזה בגלל ש :
הוא לא אוהב אותי
הוא לא מעריך אותי
לא אכפת לו ממני
אני לא חשובה
הדעה שלי לא נחשבת
הוא שם עלי פס
אולי יש עוד כמה "הסברים" בסגנון הזה שפספסתי…
אז הקושי הראשון הוא ששומעים במילה "לא" שלילה ופסילה שלנו.
אבל האמת היא שאנחנו לא באמת קוראות מחשבות.
אולי אמרו לנו "לא" כי זה באמת כרגע לא מתאים, או כי אולי האדם השני לא רואה את הערך של ההצעה, בלי קשר לזה שאנחנו הצענו אותה, או אולי יש דברים אחרים שמעסיקים אותו כרגע והוא לא ממש פנוי לחשוב על ההצעה שלנו. אני בטוחה, שאם תחשבי ממקום רגוע, מה יכולה להיות הסיבה ל"לא" בלי קשר אישי אליך, תמצאי הרבה מאוד אפשרויות.
יש הרבה מאוד הסברים ל"לא" שלא קשור למשהו אישי נגדנו. זה הקושי הראשון.
אבל לשמוע "לא" קשה מאוד סיבה, שלא קשורה בכלל לתוכן של הבקשה או של התשובה אלא לאיך שהמוח שלנו בנוי.
הרבה פעמים ה"לא" בא לנו בהפתעה, וכעקרון הפתעה, במיוחד אם היא לא נעימה, לא באה לנו טוב. היא ממש מערערת אותנו.
פיסיולוגית המוח שלנו שואף לוודאות.
וודאות מגדילה את האפשרות לשליטה במצב, בתגובות שלנו.
היא מאפשרת לנו לתכנן מה כדאי לעשות.
היא מאפשרת התנהלות אוטומטית והכנה מראש, שהיא חסכונית באנרגיה, ולכן המוח מעדיף אותה.
אי ודאות זורקת אותנו לחוסר אונים, ומחייבת אותנו להתגייס למצוא פתרון, שלא תכננו ולא חשבנו עליו, ואנחנו צריכים פתאום ליצור אותו, יש מאין, כאן ועכשיו.
התמודדות עם אי וודאות צורכת הרבה יותר אנרגיה מהמוח, ולכן המוח לא ממש אוהב מצבים כאלה.
וכשאני אומרת חוסר וודאות, זה לא בהכרח מצבים קיצונים כמו משבר כלכלי או נטישה של בן/בת זוג, או איזה משהו קטסטרופאלי בסדר גדול כזה.
זו יכולה להיות תחושת חוסר הודאות, שבדרך כלל מלווה בעצבנות חוסר סבלנות וחוסר שקט כי אנחנו פתאום לא יודעים איפה המפתחות.
ממש לשבריר שניה, כמעט לא מורגש, אנחנו נכנסים לאיזו "רעידת אדמה קטנטנה", במוח, שאנחנו אפילו לא לגמרי מודעים לה, אבל היא משפיעה עלינו פיסיולוגית.
הפתעה, יכולה להכניס אותנו לסערת רגשות פנימית, אפילו אם זה מאיזו שטות, שלו היינו יודעים מראש שזה מה שעומד להיות, בכלל לא היינו מתרגשים ממנה.
לכן כשמתאמנת מדברת איתי על האכזבה שהיא חוותה לתגובה של הבוס שלה, כאשר היא הגיעה אליו נרגשת, עם רעיון יוצא דופן לייעול של משהו במפעל או כאשר מתאמנת אחרת מספרת לי על התחושה הקשה שהייתה לה כאשר בן הזוג שלה, הגיע הביתה וסיפר לה שהוא הודיע על התפטרות מהעבודה שלו. הדבר הראשון שאני בודקת איתן הוא מה הייתה התגובה שלהן אם הן היו מוכנות מראש לכך שזה עומד לקרות. בדרך כלל השאלה הזאת מבטלת חלק גדול מאוד מהתחושה הקשה.
נסי לבדוק עם עצמך – נסי להזכיר במקרה שאמרו לך "לא" והרגשת אותו כיווץ פנימי.
האם היה לך קשה לשמוע "לא" כי ייחסת משקל אישי לתשובה הזאת?
האם ה"לא" הפתיע אותך?
נסי כמשחק מחשבה, להעלות אפשרויות נוספות כשאמרו לך "לא", משהו שהוא לא קשור אליך אישית, ולא קשור להערכה כלפיך, או למידת האכפתיות ממך. אני בטוחה שתמצאי – ועכשיו, איך את יודעת מה באמת הייתה הסיבה האמתית של אותו אדם כשהוא אמר לך "לא"? אולי זה באמת לא היה קשור אליך?
וגם לו, בדרך קסם, היית יודעת מראש שזו תהיה התשובה. לו התשובה הזאת לא היתה מפתיעה אותך, איך היית מרגישה כאשר היית שומעת אותה?
כל עוד אנחנו לא מודעים, הפיסיולוגיה והסיפורים הפנימים, מכתיבים לנו את התגובות ויוצרים את המציאות שלנו. מודעות היא שם המשחק.
