מיליוני אנשים בעולם כועסים, על בסיס יום יומי. אחד הרגשות הכי שכיחים.
כעס הוא רגש הישרדותי שנוצר במה שמכונה ה"מוח הקדום" [וגם המוח הזוחלי או המוח הרגשי =האמיגדלה]. המטרה של הכעס לעזור לנו בשעת סכנה, מול איום. כשאנחנו מאויימים אנחנו נדרשים להגיב במהירות האפשרית, להילחם [fight] בגורם המאיים, או אם הוא מספיק רחוק לברוח ממנו [flight].
כעס מתעורר ברגע שאת מרגישה "מאוימת" אז בהכרח צריך להיות מעורב שם איזשהו "אויב".
במצב הזה של מצוקה, נזעקות מערכות הגוף, משחררות הורמונים וגלוקוז שנועדו להגביר את העוצמה המידית שלנו להתמודד מול איום. זרימת הדם גוברת על מנת לייעל את הפעולה הפיסית של הגוף. ואנחנו מלאי אדרנלין. השילוב של האדרנלין ביחד עם הקטלוג האוטומטי שנוצר אצלנו במוח, שנועד גם הוא לעזור לנו להתמודד עם המצוקה, של "הלנו אתה אם לצרינו", מייצר תגובה של כעס.
בניגוד ליונקים אחרים, אצל בני האדם, מחשבות מייצרות חוויה של פחד, חוסר אונים ומצוקה קשה, גם אם אין איום פיסי ממשי על החיים. הדוגמא הטובה לכך ידועה בתור "פחד במה", שמאפיין רבים רבים מאתנו. נראה לי שרבים יכולים להתחבר לתחושה שפחד במה נחווה ממש כמו פחד מוות. לא רציונלי אבל אמתי לגמרי.
במקור הכעס, כמו כלל רגש אחר, הוא חוויה אנושית אוניברסלית, ולכן לגיטימית, שנועדה לטובתנו.
נשמע נהדר, איפה אם ככה זה מסתבך, ולמה יש לכעס יחסי ציבור כ"כ גרועים? – אנחנו בדר"כ לא עוצרים אחרי רגש הכעס הפיסי ההישרדותי, לבדוק איפה ומה גרם לנו תחושה של איום, כאב גדול או חוסר אונים. אנחנו נשארים במחשבות האוטומטיות שמתעוררות של מי היה "לא בסדר" ואז הכעס הופך מרגש הישרדותי מקומי, לרגש כרוני שמחרב את היחסים שלנו ופוגע ברווחה הנפשית שלנו.
אם נעצור אחרי תחושת הכעס הראשונית, בהזדמנות הראשונה שאנחנו חוזרים לנשום, וכבר לא נמצאים באותה מצוקה רגשית – נתייחס לכעס כאל תמרור עצור, שלאחריו נבדוק בתוכנו, מה הדבר החשוב שלא נענה לנו בסיטואציה שבגללו הרגשנו כ"כ מאויימים או חסרי אונים. הכעס ישמש לנו רגש חשוב, שיעזור לנו להכיר את עצמנו לעומק. וגם יאפשר לנו למצוא פתרונות אלטרנטיביים להתנהלות שלנו, שאנחנו נבחר, ולא ישאיר אותנו עם תגובות אוטומטיות של צעקות, טריקת דלתות או טלפונים, ושתיקות רועמות.
אם נקשיב לכעס במקום להיות מנוהלים על ידו, נוכל לשפר את מערכות היחסים שלנו, את הביצועים שלנו, ואת השקט הנפשי שלנו. פה נכנסת הבחירה.
