סיפור אמיתי, שם בדוי
סיגל יושבת מכווצת ודרוכה על הכסא בחדר אצלי.
"הוא יודע שאני רוצה שנבלה את השבתות יחד, והוא קבע בירה עם החברים שלו. דווקא בחמש בשבת, פשוט שם עלי פס." היא אומרת לי. והעיניים שלה אדומות…מחזיקה בקושי את הדמעות מלפרוץ.
"תני לזה רגע", אני אומרת לה. "אם הדמעות רוצות לצאת, תני להן. מה הן רוצות להגיד לך? הדמעות…"
"שהוא פשוט לא רואה אותי", היא בוכה. "הוא אף פעם לא רואה אותי".
זו נקודת הרגישות של סיגל.
התחושה הזאת שלא רואים אותה.
לא רק "הוא", גם הילדים, החברות, אנשים בעבודה.. לא כל הזמן כמובן, אבל די הרבה פעמים יש לה את התחושה הזאת שלא רואים אותה.
סיגל מכירה טוב מאוד את ההרגשה הזאת ש"לא רואים אותה" היא יודעת בדיוק איך זה מרגיש, הכיווץ בבטן והמחנק בגרון. התחושה הזאת שהיא לבד בעולם. שלא באמת אכפת ממנה. שלא לוקחים אותה בחשבון. שלא מתחשבים במה שחשוב לה.
מכירה את תחושה הזאת ממש טוב. מאז שהיא קטנה.
"ומה קרה אחר כך?" אני שואלת.
"אחר כך הוא ניסה כמה פעמים לפייס אותי, הוא ניסה לדבר איתי, להביא לי שוקולד שאני אוהבת, אמר שהוא יבטל את הבילוי עם החברים…אבל אני כבר לא רציתי שום דבר, כי הוא פשוט לא רואה אותי."
התחושה הזאת ש"לא רואים אותך" זה במילים אחרות הרגשה של בדידות.
ובדידות היא לא מצב. היא לא מציאות. היא לא עובדה.
בדידות היא רגש.
את יכולה להרגיש בודדה באמצע מפגש חברתי או להרגיש שלווה ושמחה על ערסל, לבד מול הים.
הרגשות שלנו נולדים מתפיסת המציאות שלנו, וגם משפיעים עליה.
זה מן מעגל כזה שהולך ומתחזק.
ככל שאני מרגישה יותר בדידות, ככה המוח שלי יותר מפרש, אוטומטית, מצבים – של טעות, שכחה או כל דבר אחר, שלא קשור אלי לחלוטין – כמצבים של "לא רואים אותי" ו"לא אכפת ממני", שזה משהו נגדי. אישית.
וככל שאני מפרשת יותר מצבים בדרך הזאת כך אני מרגישה יותר בודדה.
ככל שהמוח שלי מיומן יותר לפרש דברים כמשהו אישי נגדי, ככה הוא נוטה יותר לפרש דברים באותו אופן, כי גם הפרשנות שלנו היא בעצם סוג של הרגל [המוח מאוד אוהב הרגלים, כי הם חסכוניים באנרגיה, ולכן גם קשה לשנות הרגלים או דפוסים בכלל…]
מאחר וההרגל של סיגל היה לפרש דברים שקורים לה כ"לא רואים אותי" היא לא שמה לב, שהוא ניסה "לראות אותה" : לדבר אתה, לפייס אותה, לפנק אותה… הוא אמנם ניסה "לראות אותה" אבל ההתנהגות הזאת לא נרשמה אצלה באופן הזה. כי היא כל כך לא רגילה לחשוב על עצמה במונחים של "רואים אותי".
רק כשסיגל לימדה את עצמה לחוות איך זה מרגיש "נראות" – קודם כל שלה את עצמה: להתחשב בעצמה, במה שחשוב לה, בגבולות שלה, כשהיא התחילה להתנהג כלפי עצמה כמו מישהי שאכפת לה, רק אז היא לימדה את הגוף שלה מהי התחושה של "רואים אותי".
רק כשהמוח שלה הכיר את התחושה הזאת, היא יכלה לחוות ש"רואים אותה", גם אנשים אחרים.
האפשרות הזאת התחילה להיות לה מוחשית.
היא יצרה לעצמה הרגל חדש.
המחשבות, הרגשות, והפרשנויות לנו לדברים שקורים לנו בחיים, גם הם הרגלים ודפוסים. ממש כמו צחצוח שינים, אכילה רגשית, עישון וכסיסת ציפורניים.
ממש כמותם, אימצנו אותם לעצמנו. לא נולדנו איתם.
והיופי הוא שיש לנו אפשרות ללמוד הרגלים חדשים, שיהיו לנו יעילים ונעימים יותר.
יש לנו אפשרות גם ללמד את עצמנו להרגיש ולחוות את כל אותן תחושות שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהעולם הרגשי שלנו, ושאולי כרגע הנוכחות שלהן בחיים שלנו קטנה – לא כי הם לא קיימים, אלא כי אנחנו לא יודעים לזהות אותן, כי הן לא מוכרות לנו. וככאלה הן פשוט "חומקים מתחת לראדר" ואנחנו מפספסים אותן.
כדאי להשקיע בזה. ככל הנראה חיים רק פעם אחת.
