די כבר עם תעודות ההצטיינות??

כמה זה כואב כשהילד שלי חוזר הביתה עם עיניים אדומות מבכי!!

אני מוכנה לעשות הכל, להפוך עולמות, להזיז הרים, העיקר שלא יכאב לו

שלא יפגע

שלא יתאכזב.

נכון?

אין ספק שאנחנו מכוונים לטוב, ולפעמים הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

לפעמים אנחנו ממש מנסרים במו ידינו את הענף שעליו אנחנו יושבים.

בקבוצת הורות אחת, שיתף מורה מכתב שקיבל ביום שאחרי חלוקת התעודות:

"למורה שלום.

הילד שלי חזר עצוב ומדוכדך הביתה, כי הוא לא קיבל תעודת הצטיינות. החלטתנו לכתוב לו תעודה פרטית. הבהרנו לו שמבחינתנו הוא צריך להיות הכי טוב שהוא יכול, ולא הכי טוב בכיתה.

נשמח שתחתום כדי שהוא ידע שגם אתה חושב ככה ולא רק ההורים שלו."

היו לפוסט הרבה תגובות, בעיקר שקראו לבטל תעודות בכלל ותעודות הצטיינות בפרט, ואני אומרת, זו ממש לא המסקנה. זו המסקנה הקלה. המסקנה שמחפשת מי אשם שם בחוץ.

הסיפור של הילד הוא הרי סיפור חיינו כבני האדם.

אנחנו משווים את עצמנו לאחרים.

אנחנו חווים אכזבות קטנות או גדולות לכל אורך חיינו.

אנחנו מחפשים אישור מאחרים שאנחנו טובים.

ואת יודעת מה, זה המבנה שלנו, זה לא טוב או רע, זה המנגנון האבולוציוני. ככב זה נוצר כנראה בגלל שנועדנו לחיות יחד בקהילה, כשבט.

התפקיד שלנו כהורים ובכלל כחברה הוא לא לצמצם את עצמנו, ולנסות להימנע ככל יכולתנו מדברים שעלולים לגרום לנו אכזבה.

התפקיד שלנו הוא להיזכר, ולהזכיר לילדים שלנו, שאנחנו לא מוגדרים ע"י האכזבות שלנו. שזה לא אומר עלינו שום דבר.

שאנחנו בעלי עוצמה ומסוגלים להתמודד.

 

אל תביני אותי לא נכון, הלוואי ויכולתי למחוק את כל אלה הקשיים והאתגרים מהחיים של הילדים שלי.

הלוואי שיכולתי למחוק אותם גם מהחיים שלי.

לא באמת אפשר להימנע מזה.

 

התפקיד שלנו כהורים וכמחנכים וכחברה, לשים פוקוס על איך מתמודדים.

איך חוזרים לאיזון הפנימי אחרי אכזבה.

איך לא מסיקים מסקנות מאכזבה על המהות שלנו כאנשים.

איך לא מאמצים לעצמנו תוויות של "אני כישלון" או "אני לא שווה".

איך עושים את זה? – הכי טוב, דוגמא אישית.

אולי שמת לב, שהמפגש שלנו עם חוויות כואבות של הילדים שלנו, מעורר בנו כאבים עתיקים שלנו.

אכזבות, כישלונות ופגיעות שאנחנו חווינו ולא עיבדנו עד הסוף.

יש לנו עצמנו שדים שרודפים אותנו. מכירה?

עכשיו יש לנו הזדמנות "לעשות תיקון", ועל הדרך אולי לקצר טווחים גם לילדים שלנו, שבניגוד לנו, לא יצטרכו לשאת את העול והמועקה הזאת עשרות שנים עד שיהיו גם הם בגילנו.

הם יכולים להוריד את המעמסה הזאת מהגב והלב שלהם כבר עכשיו, ולא לסחוב אותה עד שיהיו להם עצמם ילדים, שחווים אכזבה.

זה בהחלט אפשרי

 

כתבו תגובה