לחיות אחרת : הפחד הוא לא חולשה ולא אויב

ההתקדמות שלך במאמר:
שתי נשים מתבוננות על הר גבוה שבראשו דובדבן; אחת מביטה בו בחשש, והשנייה בסקרנות – שתיהן ניצבות מול אותו הר, כל אחת בוחרת לחיות את הדרך אליו.

'לחיות את הרגע' לפעמים זה אומר לצעוד עם הפחד

בקיצור ולעניין

נעים להכיר 'פחד'

  • הפחד עלול לשתק אותנו ולהפריע לנו "לחיות את הרגע"
  • הפחד "שייך כולו לעתיד" – מתמקד בתרחישים דמיוניים קטסטרופליים
  • פחד הוא לא חולשה או אויב, אלא "מערכת ההגנה שלנו – עתיקה, רגישה"
  • במקום להילחם בפחד, נוכל לרתום אותו לטותבנו

המשמעות של "לחיות את הרגע"

  • להיות נוכחים גם ברגעי קושי ופחד
  • להסכים להיות ולהרגיש פחד, בלי להיבהל ממנו.
  • לעצור את אוטומט ההמנעות והדחיינות בעזרת השאלה : "מה הדבר הקטן ביותר שאפשרי לי לעשות עכשיו, בלי להתחייב לעתיד?"

שתי גישות מול "ההר" של החיים

  • גישת הסקרנות והתנועה: קושי = אתגר, אפשרות ללמידה והתפתחות
  • גישת המועקה והפחד: קושי = איום, מחסום, בלם
  • הסיפור שהמוח מדביק למצב מנהל את ההתנהגות שלנו ומשפיע על התוצאות שלנו

כוחם של צעדים קטנים לשינוי גדול

  • צעדים קטנים מאפשרים לנוע למרות הפחד
  • אין צורך לחכות שהפחד ייעלם, אפשר לפעול יחד איתו, בקצב שלנו.

יישום מעשי של גישה חדשה לפחד – "איך לחיות נכון"

  • אין נוסחה אחת שמתאימה לכולן "איך לחיות נכון" 
  • הפחד הוא אחד ממורי הדרך, לכן לא להשתיק אותו אלא להוריד לו את הווליום ולהגביר גם קולות אחרים
  • הסיפור הוא בראש שלנו, ולכן יש לנו בחירה 

הרעיון של 'לחיות את הרגע' הפך למושג שגור בעולם ההתפתחות האישית. 

רבים מדברים עליו, אבל כשאנחנו ניצבים מול אתגר משמעותי, קשה ליישם אותו. לעיתים קרובות, פחד הוא מה שמונע מאיתנו לחיות את הרגע, כי פחד הוא תמיד צופה פני עתיד.

לכן הרבה פעמים הרעיון של 'לחיות את הרגע' נשמע כמו עוד קלישאה.

נכון, כולם מדברים עליו, כולם מזכירים אותו, יש אינספור סטיקרים, פוסטים וציטוטים שצועקים אותו. 

אבל כשאנחנו באמת עומדות מול אתגר, משהו שחשוב לנו – ולא מצליחות לזוז – לחיות את הרגע מרגיש כמו משפט יפה שלא קשור לחיים עצמם.

"אני לא אוהבת את זה," היא אמרה לי. "אני לא אוהבת לפרסם את עצמי, לשווק, להצטלם, להיחשף… זה פשוט לא אני." ואני ראיתי את זה – לא רק במילים. ראיתי את זה בגוף שלה. בהתכווצות, בהצטמצמות. זה לא היה חוסר רצון, אלא משהו בסיסי יותר. זה היה פחד. פחד זה בדיוק הרגש שמונע מאיתנו לחיות את הרגע – כי הוא שייך כולו לעתיד.

כשאנחנו עומדים מול מטרה או חלום – אותו "דובדבן שבקצפת" – אנחנו עלולים להרגיש תקועים למרגלות "הר" רגשי או מעשי. כל מה שאנחנו רואים זו דרך קשה, לא ברורה, ובעיקר לא ודאית. הרגע הופך להיות מלא בפחד. במקום לפעול, אנחנו נשטפים בתחושות של ייאוש וספק. ממוקדים, באופן לא מודע, בסיפורים על כישלון, על מה יגידו, וחיים בסרט אימה דמיוני.

אולי גם את מכירה את התחושה הזו. 

אולי יש לך חלום, כיוון, שליחות. 

את יודעת מה ממלא אותך. את אפילו רואה אותו – את הדובדבן שבקצפת, את הרגע שבו את עושה בדיוק את מה שנועדת לעשות. 

אבל במציאות כרגע את עומדת למרגלות הר. 

מצוק. תלול. גבוה. 

וכל מה שאת מצליחה לראות זה את הדרך הקשה, הארוכה, הלא ברורה. 

ולא משנה כמה תזכורות תתני לעצמך – ברגע הזה, קשה לחיות את הרגע, כי הרגע הזה מלא פחד.

לפעמים הרגע שבו אנחנו אמורות לפעול צבוע בצבעים של ייאוש, ספק, חשש. 

המוח שלנו מספר לנו  – לפעמים אפילו באופן לא מודע – סיפורים על מה יקרה אם נכשל, על מה יגידו, איך זה ייראה. וכשאנחנו בתוך הסיפור הזה, אנחנו לא חיות את הרגע – כי כרגע לא באמת קורה משהו נורא, אבל התחושה היא קשה, כי אנחנו חיות בתסריט דמיוני שמניח מראש את הכישלון.

המשמעות האמיתית של לחיות את הרגע מתגלה דווקא ברגעים הלא נוחים הללו.

זה הזמן לעצור את האוטומט – לחזור באמת לרגע הנוכחי. בהווה. 

נשימה עמוקה מודעת, ובחירה לשאול את עצמנו: מה הדבר הקטן ביותר שאפשרי לי לעשות עכשיו, בלי להתחייב לעתיד?

כשחשש ופחד משתלטים אפילו הצעד הכי קטן אולי נראה בלתי אפשרי.

לבחור לחיות את הרגע זו ההזדמנות לקחת שליטה חזרה. 

אולי כל מה שצריך זה להסכים להיות כאן. 

להיות עם הפחד. להרגיש אותו, בלי להיבהל ממנו. 

בלי להסביר לעצמנו שאנחנו חלשות, או שאין לנו ביטחון עצמי, או שיש לנו הערכה עצמית נמוכה. 

להרגיש את הפחד, לא להעלים אותו, לא להיאבק בו – רק להיות.

הרגע הזה, עם כל חוסר הנעימות וחוסר הנוחות שבו, הוא ההזדמנות היחידה שלנו לחיות באמת.

אחרי כמה פגישות מתאמנת אחרת שחלמה כבר כמה שנים על שינוי כיוון מקצועי, אמרה : 

"הרגשתי שאני קופאת מפחד, עד שהבנתי שהפחד הוא רק תרחיש דמיוני של העתיד. ברגע שהתמקדתי בצעד הראשון בלבד – לשלוח קורות חיים לחברה אחת – הצלחתי לצאת מהשיתוק, להתחיל לנוע"

לפעמים אנחנו מבינים מה זה באמת לחיות את הרגע כשאנחנו עומדים בפני החלטה לעזוב משהו בטוח, ובכל זאת, לבחור במודע להתמסר לאי הוודאות.

שתי גישות הפוכות לשאלה איך לחיות את החיים

הגענו לכאן ללא הוראות ברורות איך לחיות את החיים.

שתי נשים יכולות לעמוד מול אותו "הר" – פיזי או רגשי – לחוות אותו בצורה שונה, ומתוך החוויה השונה, צומחת התנהלות שונה, וגם תוצאה שונה.

שתי נשים עומדות מול אותו הר. זו לא רק מטאפורה, זה תיאור מציאות פנימית – כי בחיים אין רק הרים פיזיים, יש גם הרים רגשיים, הרים של החלטות, של התחלות, של התמודדויות. 

שתיהן רואות את אותו הנוף. שתיהן יודעות ש"הדובדבן" מחכה שם למעלה. אבל כנראה רק אחת מהן מצליחה לחיות את החיים במלואם גם כשהיא ניצבת מול ההר.

אחת תביט על ה"הר" מתוך תחושת סקרנות ותנועה, ותראה את אי הודאות והקשיים האפשריים כאתגר, כאפשרות ללמידה והתפתחות. אותה אחת מביטה למעלה ומרגישה סקרנות. משהו בה מתעורר. היא לא יודעת בדיוק איך תעלה, ולא בטוחה כמה זמן זה ייקח – אבל יש בה תנועה. היא חיה את הקושי כחלק מהדרך ומהמשמעות. לחיות את החיים עבורה זה להסכים לפגוש גם את הלא-נודע, עם לב פתוח, למרות הדופק המואץ.

השנייה תביט על אותו "הר" מתוך תחושת מועקה ופחד, ותראה את אי הודאות והקשיים האפשריים כאיום, כמחסום כבלם שמשכנע אותה לוותר. היא רואה את אותו ההר, אבל היא חשה מועקה. הגובה לא שונה. המדרון אותו מדרון. אבל היא מרגישה כאילו מישהו כיבה את האור בתוכה. כשהחשש מדבר, הוא חוסם את הראייה, מכווץ את הלב, ומשכנע אותך שעדיף לוותר. וכשאנחנו מרשות לחשש לנהל בלעדית את האירוע – אנחנו מפסיקות לחיות את החיים, ומתחילות רק לשרוד אותם.

הפחד הרבה פעמים משתק אותנו, ועדיין לכולנו יש אפשרות לבחור לחיות את החיים מתוך תנועה גם ברגעים של פחד. 

הדרך שבה אנחנו בוחרות לחיות את החיים שלנו מתחילה בסיפור שהמוח מספר לנו על עצמנו ועל המצב. 

הסיפור מתווה את הדרך.

הסיפור של אחת הוא של מסוגלות, והשנייה של סכנה. 

השאלה היא לא האם יש או יהיו הרים בחיים, אלא איך נבחר להיות כשנפגוש אותם.

נכון שאנחנו לא באמת יכולות לשלוט על גובה ה"הר",

אבל אנחנו יכולות לבחור על מה נמקד את המבט כשאנחנו מולו: 

האם התחושה של העוררות בגוף היא 'חשש' או 'סקרנות'? 

האם התוצאה האפשרית היא 'כאב הכישלון' או על 'הזדמנות למשהו חדש'? 

לא תמיד מדובר על חזון גרנדיוזי. לפעמים הדובדבן נמצא בקצה של פעולה קטנה: מייל אחד שלא שלחנו. רעיון שרושמים שוב ושוב במחברת אבל לא מעיזים לשתף. פוסט שחיכינו איתו שבועות. שיחה שלא התקיימה. אלה רגעים קטנים, שביום-יום נראים שוליים – אבל בתוכנו אנחנו יודעות: זה לא חוסר זמן. זה החשש. החשש שמתחפש ל"היגיון", לדחייה, המנעות, ביקורת עצמית של 'אני פשוט עדיין לא מוכנה'. וברגע שאנחנו רואות את זה – נפתחת האפשרות לבחור אחרת ולחיות את החיים במלואם.

כך סיכמה קוסמטיקאית שליוויתי בדרך להגשמת החלום שלה ללמד קורסים בתחום שלה 

"שנים התמודדתי עם פחד קהל ודחיתי הזדמנויות להרצות. כשהבנתי שאני יכולה לבחור לחיות את החיים אחרת, התחלתי בהרצאות קצרות לקבוצות קטנות. היום, אני מרצה בכנסים גדולים ומרגישה שסוף סוף אני חיה את החיים במלואם." 

לעיתים, כל מה שצריך הוא רגע אחד של עצירה וחיבור חזרה פנימה, תזכורת שאפשר לחיות עם חוסר ודאות גם בתנועה עם הפחד.

לפעמים לחיות באמת זה להסכים לצאת מהאזור הבטוח של המוכר

כדי לחיות באמת, ולא להסתפק רק ב'לשרוד' ו'לתפקד', אנחנו צריכות לזהות את הקול המכווץ ולבחור לו ווליום אחר. כשאנחנו חיות בתוך חשש – אנחנו מפסיקות לחיות. זה לא שאנחנו לא מתפקדות – אבל בפנים משהו כמו קפוא. החיים ממשיכים מבחוץ, אבל מבפנים אנחנו במצב כוננות. ממתינות לזמן "נכון" שהכול יסתדר, שהעומס ירד, שהמוכנות תגיע. ולפעמים, דווקא כשאנחנו הכי רוצות שינוי – אנחנו שוכחות איך זה לחיות באמת.

פחד הוא מורה דרך, אבל מורה קשוח. לפעמים הוא לא מתחיל במילים, אלא בגוף, מופיע ככיווץ קטן בגרון, חוסר אוויר רגעי, דופק שמאיץ בלי סיבה נראית לעין. הפחד לא מדבר בלחש, והוא מצייר תסריטים מוגזמים, מאיימים – וכל זה, כדי להגן עלינו. פחד הוא מערכת ההגנה שלנו – עתיקה, רגישה, שפשוט שומרת שלא נפגע שוב. כשאני יודעת למה פחד נוצר ומה התפקיד שלו, אני יכולה להתנהל איתו ומולו אחרת. לא להלחם בו (שזה בעצם להילחם בעצמי) אלא להניח יד על הלב ולהגיד לו (לעצמי): "אני רואה אותך, וזה בסדר להרגיש אותך. זה לא באמת מסוכן." כי כשהפחד מנהל את ההצגה – אנחנו עוברות ממצב של פעולה למצב של הימנעות.

אני זוכרת שניסיתי בצעירותי, לחשב מתי יהיה הזמן המתאים להכנס להריון – מתי זה יסתדר לי בחיים בלי להזיז את הקוביות – וגיליתי שאין כזה זמן, זה אף פעם לא יהיה הזמן הכי מדוייק. אנחנו דוחות. מחכות. מתכננות. מחפשות זמן "נכון", רגע שבו הכול יסתדר, ירגיש קל, ברור, בטוח. ואין רגע כזה. אין זמן מושלם. ואם נחכה לו – נגלה שעברו חודשים, אולי שנים – ואנחנו שכחנו לחיות בדרך.

אני פשוט צריכה לבחור לקפוץ למים. ולסמוך על עצמי שאני אלמד להתמודד ולהחזיק את כל "כדורי הג'אגלינג של החיים" באוויר. וכשאנחנו לא מצליחות לאזן את הכדורים באוויר זה רמז בשבילנו ללמוד איך לעשות את זה טוב יותר… זהו מסע ההתפתחות של כולנו.

לכן, ההזמנה היא לא להעלים את הפחד, אלא להכיר בו ולפגוש אותו בעיניים ולב פתוחים. לשאול מפני מה הוא מנסה להגן עלינו, ובמקום לשפוט או להילחם, להחזיר לעצמנו את השליטה. כי רק כשאני בוחרת מחדש – אני יכולה באמת לחיות.

מתאמנת שרצתה שנים להפסיק להיות שכירה ולפתוח עסק עצמאי: 

"שנים חלמתי לפתוח סטודיו משלי ליצירה, ותמיד היו לי תירוצים למה לא, לא עכשיו, לא במקום הזה, לא בתחום הזה… וכשזה בער בתוכי, לא הצלחתי לוותר על החלום ולא הצלחתי לעשות צעד כדי להגשים אותו, הבנתי שבשבילי באמת לחיות זה לממש את עצמי, עם כל הפחד. היום אני מבינה שלחיות באמת זה תהליך של בחירות יומיומיות קטנות, לא רק החלטות גדולות."

הצעדים הכי קטנים הם לעיתים קרובות הצעדים הכי מהפכניים: לכתוב פוסט, להרים טלפון, לקבוע פגישה, לשתף משהו אמיתי – אלה לא פעולות טכניות. אלה בחירות. בחירות לומר לפחד: "תודה על הדאגה, אבל היום אני בוחרת לעשות את הדבר הלא מוכר, ועדיין להמשיך לחיות."

צעדים קטנים לשינוי גדול, באמת לחיות, אבל אחרת

לחיות אבל אחרת משמעותו להתקדם בצעדים קטנים במקום לחפש מהפכות דרמטיות. 

הצעדים הקטנים הם לעיתים קרובות המהפכניים ביותר:
לכתוב פוסט קצר למרות שאת חוששת להתחיל לשווק; להרים טלפון למרות שאת חוששת שיגידו לך "לא"; 

אלו בחירות מודעות לפעול למרות תחושות ההימנעות.

לומר לפחד שלנו: "תודה על הדאגה, ולמרות אי הודאות אני בוחרת היום לעשות."

לבחור לעשות זה הרבה פעמים הבחירה לחיות באמת. 

אין צורך לחכות שהפחד ייעלם כדי לפעול; 

אפשר לפעול יחד איתו, בקצב שלנו.

כשאנחנו פוגשות פחד, האינסטינקט הוא להתרחק. 

הפחד מתחפש לדחיינות ולביקורת עצמית. 

אם אנחנו רוצים בכל זאת לחיות אבל אחרת, נוכל להכניס משהו חדש לצד הפחד. 

לבחור בפרספקטיבה של סקרנות ואמון. 

לא בהכרח אמון של 'אני בטוח אצליח' או 'לעולם לא תקרה לי שום טעות' אלא אמון של 'אני אוכל להתמודד עם כל מה שיקרה'.

לא צריך להיות אמיצות כדי לפעול באומץ, רק להסכים להרגיש ועדיין לזוז. 

הצעדים הקטנים עוזרים לייצר את הקרקע בדרך לשינוי. 

כל פעולה קטנה – לנסות משהו חדש, לבקש עזרה, לשים גבול – היא מהפכה קטנה, וכל אחת מהן מזכירה לנו שאפשר לחיות אחרת.

אנחנו לא משנות את עצמנו בבת אחת, אבל עם כל צעד קטן, הסיפור הגדול מקבל זווית אחרת ומשתנה.

"במשך שנים חייתי חיים שהתאימו לציפיות של אחרים. כשהבנתי שאני יכולה לחיות אבל אחרת, התחלתי לשנות הרגלים קטנים – קודם זמן לעצמי בבקרים, אחר כך לימודים שתמיד חלמתי עליהם. היום אני מנהלת את אותה חברה, אבל מרגישה שאני חיה חיים אחרים לגמרי."

גם אם הפחד נשאר, אפשר לבחור לחיות אבל אחרת, על ידי התקרבות עדינה למה שמפחיד בכמה צעדים שמשלימים זה את זה:

  • בחירת פעולה קטנה כאן ועכשיו
  • דיבור לעצמנו בקבלה והבנה
  • העצמת קול פנימי תומך
  • הסכמה פנימית לתת צ'אנס לדבר חדש

איך לחיות נכון - יישום בפועל של גישה חדשה לפחד

אין תשובה אחת לשאלה איך לחיות נכון.

יש דרך להקשיב פנימה, לצעוד בקצב שלך, ולברר בכל פעם מחדש מה נכון לך עכשיו. 

הדרך היעילה ביותר היא דרך ניסוי, טעיה, תהייה והפקת לקחים, כשתשומת הלב מתמקדת בהקשבה לצרכים ולרגשות שלנו.

רבות מאיתנו מנסות לחיות "נכון" לפי ספר חוקים לא כתוב – של מה אמורה להיות אמא, אשת מקצוע, אישה, בת זוג, חברה. 

אנחנו בודקות את עצמנו לפי מדדים חיצוניים: עשיתי מספיק? הראיתי תוצאה? כולם מרוצים? 

אבל כשאנחנו חיות ככה, אנחנו מנסות לענות על איך לחיות נכון במונחים של אחרים – ושוכחות להקשיב לעצמנו.

השאלה איך לחיות נכון היא פחות שאלה של יעדים, ויותר שאלה של איכות הנוכחות ותשומת הלב למה חשוב לנו. 

זהו עיצוב עצמי של התודעה, של מה נכון לנו, מתוך בחירה ונכונות לפעול וללמוד, גם במחיר של טעויות בדרך.

הדרך להתחיל לשחרר את עצמנו מלענות על ציפיות חיצוניות היא לא מרד או קפיצה מהירה, אלא שינוי שקט והקשבה לקול הפנימי שלנו – הקול שיודע איך לחיות נכון עבורנו. לא תמיד הקול זה חזק. 

לפחות בהתחלה, לפעמים הוא לוחש, לפעמים הוא מהסס, אבל הוא ייתחזק ככל שנבחר לשים לב אליו.

הפחד הוא לא אויב, אלא אחד ממורי הדרך שלנו בשאלה איך לחיות נכון. 

הוא חלק ממנגנון הישרדות שמתעורר כשיוצאים מאזור המוכרות. 

הפחד הוא לא רציונלי, הוא עוסק בקטסטרופיזציה של העתיד.

ברגע שמזהים שהפחד מנהל אותנו, נפתחת אפשרות לבחור אחרת.

להבין שהפחד נמצא, אבל לא בהכרח שהוא מספר את האמת על מה קורה, על מה אפשרי, ועל מה יכול להיות.

בתוך כל אחת (ואחד) מאיתנו גרה "מועצת שבט פנימית" –

קולות שונים שמשפיעים על איך לחיות נכון בעינינו. 

יש בה את הקול שמפחד, את הקול שיודע, את הקול שמטיל ספק. 

לפעמים קול הפחד נשמע הכי חזק – הוא צועק, מתווכח, משכנע. 

אבל אם עוצרים רגע ומקשיבים באמת, מגלים גם קולות נוספים, אחרים: 

הקול של מי שאנחנו רוצות להיות, הקול של ההבנה, הקול של הניסיון, הקול של הסקרנות. 

לא צריך להשתיק את קול הפחד – יש לו תפקיד חשוב – רק להוריד לו את הווליום ולהגביר את הקולות האחרים.

כששואלים איך לחיות נכון, התשובה מתחילה בצעדים קטנים שיכולים לשנות את חווית החיים:

  • יצירת דף נחיתה פשוט במקום לתכנן אתר מושלם
  • יציאה להליכה קצרה במקום להתחייב למנוי בחדר כושר
  • קביעת פגישת קפה עם מישהו מהתחום שמעניין אותך במקום להתפטר לפני תכנון כלשהו
  • לומר "אצטרך לחשוב על זה" במקום "כן" אוטומטי

"שנים התלבטתי בשאלה איך לחיות נכון בין קריירה למשפחה. כשהפסקתי לחפש איזון מושלם והתחלתי לזהות מה באמת חשוב לי בכל רגע נתון, הלחץ פחת והשמחה גדלה. היום אני יודעת שאיך לחיות נכון זו החלטה יומית, לא נוסחה קבועה."

בסופו של דבר, איך לחיות נכון הוא עניין של בחירה. 

מישהי סיפרה לי איך ישבה שלושה ימים מול מסמך ריק. 

היא ידעה מה היא רוצה לכתוב, אבל כל שורה התחילה להיכתב ואז נמחקה. 

בסוף, היא בחרה רק לכתוב מילה אחת, אחר כך עוד אחת. 

זה לא הפך אותה אמיצה – זה פשוט הפך אותה נוכחת.

ככל שאנחנו דוחות את היציאה לדרך אל ה"דובדבן", אנחנו מאבדות לא רק אותו אלא גם את חוויית התנועה והצמיחה. 

התשובה היעילה לשאלה איך לחיות נכון היא פחות התמקדות בתוצאה של הצלחה או של שלמות, אלא יותר הסכמה לצעוד בכיוון חדש, להעז, לנסות וגם לטעות. 

הדובדבן נמצא שם – אולי על ראש ההר – אנחנו יכולות לבחור להתחיל לצעוד לעברו כבר עכשיו, צעד קטן אחד קדימה.

טבלת השוואה בין מה שקורה כשאנחנו פוחדות לבין דרכים לבחור לחיות את הרגע גם עם פחד

מה תמצאי פה:

עכשיו הזמן הנכון

בואי נדבר

להתייעצות ללא עלות בכל נושא, מוזמנת לכתוב אלי

נושאים נוספים שאולי יעניינו אותך...

עכשיו הזמן הנכון

בואי נדבר

להתייעצות ללא עלות בכל נושא, מוזמנת לכתוב אלי

תפריט נגישות